Disclaimer

הכותב אינו יועץ השקעות. הכותב עשוי למכור ו/או לקנות ו/או להחזיק בניירות ערך ו/או הנכסים הפיננסיים הנזכרים בהודעותיו. אין לראות באמור בהודעותיו של הכותב הנ"ל משום הצעה ו/או המלצה לביצוע פעולות ו/או ייעוץ השקעות ו/או שיווק השקעות ו/או ייעוץ מכל סוג שהוא לרכישה ו/או מכירה ו/או החזקה של ניירות ערך ו/או נכס פיננסי המתוארים בהן או של ניירות ערך ו/או נכסים פיננסים אחרים כלשהם. המידע המוצג הינו לידיעה בלבד, וכל העושה שימוש בו, עושה זאת על דעת עצמו ועל אחריותו בלבד.

יום שני, 16 בינואר 2017

מה שאין רואים - בייבק

Business Insider יצאו במאמר שמצליח להציג צורת חשיבה יוצאת דופן ולא במובן הטוב של המילה. 

כותב המאמר, בוב בראיין, פותח במשל. הוא מבקש מהקוראים לדמיין מסעדה שתמיד שומרת על כמה שולחנות שיהיו ריקים באופן תמידי. העסקים דווקא בסדר גמור והמסעדה מרוויחה. במשל של בוב המנהג המוזר לגבי השולחנות הריקים נובע מאובססיה מוזרה של בעלי המסעדה להגדיל את הרווח מכל שולחן פעיל. בעלי המסעדה לא מצליחים לגרום ליותר אנשים לבוא אז מדי פעם הם מוציאים כמה שולחנות מכלל פעילות.
הכותרת של המאמר היא "חברות בארה"ב הברית הוציאו 2 טריליון דולר על משהו שאין לו שום השפעה על עסקיהם"

כותב המאמר אף מציין את ה"עובדה" הבאה:
That's $2.1 trillion not spent on training employees, building new factories, or paying off borrowings. It's not even directly being handed back to shareholders in a dividend that could be reinvested.


בוב בראיין כותב כי הסכום שמחולק בבייבקים הוא 2 טריליון דולר שאינם מושקעים בהכשרת עובדים או בניית מפעלים או תשלום חובות. צורת החשיבה הזו נובעת מטעות עתיקה. כבר ב-1850 הכלכלן באסטייה תמצת את חוסר ההבנה הזו בכותרת "מה שרואים ומה שאין רואים". במאמר שנשא את הכותרת הזו, באסטייה, מתאר סיטואציה בה ילד שובר את חלון ביתו של ז'אק. עוברי אורח מציינים את היתרון בשבירת החלון - פרנסה לזגג. בעיניהם אפשר להתנחם בכך ששבירת החלון תרמה לכלכלה המקומית כיוון שכעת היא מוסיפה עבודה לזגג. בכסף שישלם לזגג ז'אק התכוון לקנות נעליים. "מה שאין רואים" הוא את הפרנסה שנמנעה מהסנדלר ולכן מסיקים בטעות ששבירת החלון הייתה טובה לכלכלה כאשר למעשה שבירת החלון הזיקה. לא רק שמנעה מהסנדלר את מכירת הנעליים אלא במקום שלז'אק ידידינו יהיה גם חלון וגם נעליים, כעת יש לו רק חלון.

בוב בראיין מתמקד בנראה ועל כן מסיק מסקנה שגויה. לדידו עדיף היה שהכסף ישאר בחברות במקום להיות מבוזבז על חלוקה כבייבק, אך מה שבראיין אינו רואה הוא שהכסף המחולק כבייבק אינו נעלם כלא היה. הוא ממשיך להתקיים והמחזיקים בו יכולים להשקיע אותו בפתיחת עסק או בעסק אחר שמגייס כספים או להלוות אותו למיזם כלשהו, או אפילו, רחמנא ליצלן, להשתמש בו לצריכה. צריכה אשר גם היא חלק מגלגלי השיניים במכונה הסבוכה שנקראת כלכלה.

בייבקים טומנים בחובם הטבת מס אדירה עבור המשקיע לטווח ארוך. בכל פעם שמחולק דיבידנד מנוכה ממנו מס. משקיע שמעוניין להשקיע חזרה במניות החברה נותר עם פחות כסף לקנות איתו. נניח ששיעור המס הוא 25% המשקיע יכול להשתמש רק ב-75% מהדיבידנד כדי לרכוש לעצמו עוד מניות בחברה. לעומת זאת בייבק מגדיל את חלקו בצורה נקייה ממס. כתוצאה מבייבק כל מנייה מייצגת אחוז בעלות גדול יותר בחברה. ניתן לומר שזו רק דחייה של המס כיוון שבעתיד כאשר ימכור את מניותיו הוא ישלם מס על מניות שערכם גבוה יותר אך כאשר מדובר בטווח הארוך לדחייה הזו ישנה השפעה מהותית על התשואה.




*אם ברצונכם להגיב באנונימיות זה בסדר אבל בבקשה אל תשתמשו באפשרות "אנונימי" אלא בחרו באפשרות "שם/כתובת אתר" ובחרו לעצמכם כינוי.