סטיוארט ברט מקיני נולד ב-1931. את לימודיו האקדמיים החל ללמוד באוניברסיטה הנחשקת פרינסטון אך לא השלים את התואר כיוון שב-1951 תחושות פטריוטיות הובילו אותו לפרוש מהלימודים ולהתגייס לחיל האוויר. בשנה זו ארה"ב הייתה מעורבת במלחמת קוריאה. כשסיים את שירותו השלים את לימודיו באוניברסיטת ייל. לאחר מכן הקדיש את זמנו למיזמים בתחום שמשך אותו, מכוניות ומכוניות מירוץ. הוא אף היה נהג מירוצים ובנוסף ניסה את מזלו גם במיזמי נדל"ן. מקיני התחתן והוליד 5 ילדים. ניתן לטעון שפטריוטיות ורוח יזמית הן תכונות שמתאימות לפוליטיקאי וזו באמת הייתה הקריירה שבה התמיד עד יומו האחרון אבל שום דבר בביוגרפיה היבשה הזו לא רומז על כך שמדובר בהומוסקסואל בארון ושיומו האחרון יבוא ב-1987 בעקבות הדבקות באיידס.
ב-1910 התאחד "הבנק המסחרי הלאומי" שנוסד במלחמת האזרחים האמריקאית יחד עם "הבנק הלאומי". כך נוצר בנק קונטיננטל אילנוי או בקיצור "הקונטיננטל". בשנות ה-60 וה-70 נמצאו מאגרי גז ונפט גדולים בטקסס ואוקלוהומה. הממצאים הובילו רבים לנסות את מזלם ביזמות בתחום הקידוחים באזור. כחלק מתוכנית התרחבות קנה הקונטיננטל הלוואות שניתנו למיזמים בתחום הגז נפט על ידי בנקים אחרים. מאוחר יותר הודה בכיר בקונטיננטל בשם ג'ון לייטל שלא ביצע כראוי את בדיקת הנאותות של ההלוואות. לייטל קיבל שוחד של יותר מחצי מליון דולר ובתמורה בדיקות הנאותות שביצע לא גילו את הסיכון האמיתי הגלום בהלוואות. הפרשייה וההפסדים מחדלות הפרעון על ההלוואות גרמו לתופעה שנקראת באנגלית "
ריצה על הבנק".
ב"ריצה על הבנק" אנשים שהפקידו את כספם בבנק שומעים על מצבו הרע ומחשש שלא יקבלו חזרה את כספם ממהרים אל הבנק למשוך את כל פקדונותיהם. בנקים מתנהלים בשיטה שנקראת רזרבה חלקית. הבנק שומר רק חלק קטן מהמזומן שהופקד על ידי הציבור ומשתמש בכל השאר כדי לתת הלוואות ולבצע השקעות. הבנקים עושים זאת מתוך נקודת הנחה שלעולם לא יקרה מצב שבו כל הלקוחות ירצו את כל כספם חזרה בו זמנית, אבל זה בדיוק מה שקורה ב"ריצה על הבנק" ובמצב כזה הבנק אינו יכול לשלם לכל הלקוחות כלומר אינו יכול לפרוע את חובותיו לציבור ולכן קורס. נדרשת התערבות חיצונית כדי למנוע פשיטת רגל. בתחילת מאי 1984 משך הציבור מהקונטיננטל 10 מליארד דולר מפקדונות בעקבות הגילויים. כמות משיכות כה גדולה בזמן כה קצר הובילו להתמוטטות הבנק.
ב-1984 נפגשו דרכיהם של מקיני והקונטיננטל כאשר הקונטיננטל קרס ומקיני ישב בוועדה לענייני בנקאות ופיננסים של בית הנבחרים האמריקאי. מקיני נאם בפני בית הנבחרים והאשים את הממשל שיצר גופים שהם "גדולים מכדי לפול" Too big to fail. הביטוי מתכוון לגופים פיננסים שקריסה שלהם תיצור אפקט דומינו שתוצאותו היא משבר כלכלי ולכן המדינה לא יכולה להרשות לעצמה לתת להם ליפול. מקיני לא היה הראשון להשתמש בביטוי אך הביטוי הפך לנפוץ בעקבות נאומו של מקיני. הקונטיננטל היה באותו זמן הבנק השביעי בגודלו בארה"ב עם 40 מליארד דולר בנכסים. הממשל גיבש חבילת הצלה. בעלי המניות נמחקו כמעט לחלוטין והממשל קיבל בעלות חלקית על הבנק אותה הוא מכר בהדרגה בשנים שלאחר מכן. כך נגמר הסיפור של קריסת הקונטיננטל. זו הייתה הקריסה הגדולה ביותר עד שב-2008 נשבר שוב השיא.
ב-2008 התעורר שוב הדיון סביב דוקטרינת ה-Too big to fail. בסוף 2008 מוסדות פיננסיים (בנקים וחברות ביטוח) מכל הגדלים נכנסו למצוקה וזה כלל גם את המוסדות הגדולים ביותר. ככל שמדובר בבנקים מסחריים קטנים יש מערכת הצלה מובנית. הFDIC הוא גוף שהוקם על ידי הממשל בעקבות הלקחים מהמשבר של 1929 והוא מבטח את הפקדונות שבבנקים. הוא גם מפקח על הבנקים במצב העניינים הרגיל וגם מטפל בבנקים שפשטו רגל. כל זאת כאשר מדובר במוסדות פיננסיים יחסית קטנים, אך מה לגבי בנקי השקעות או חברות ביטוח גדולות. כידוע בנק ההשקעות ליהמן ברדרס קרס והתאייד אך AIG ומוסדות אחרים קיבלו חבילת סיוע ממשלתית כדי למנוע קריסות נוספות. חבילת הסיוע שקיבלו המוסדות הפיננסיים הגדולים עוררה בקרב אחדים שאט נפש. הרי אותם המוסדות שבסכנת קריסה הם שקיבלו את ההחלטות חסרות האחריות שהובילו את הכלכלה אל המצב הגרוע בו הכלכלה נמצאת. אם כך, אין שום הגיון לתת להם פרס ולתת להם עוד כסף. הרי לא יילמד כאן לקח שימנע מהם לנהוג ברשלנות בשנית. הטיעון הזה הוא קצת רדוד. בפועל הדברים קצת יותר סבוכים.
צריך למצוא את האחראי למחדל. מי הוא הרשלן. בכל עסק אם קרה אסון כלשהו אז אפשר באופן עקרוני להאשים את הבעלים. האם הבעלים של הבנקים קיבלו חילוץ? לא. בעלי המניות נמחקו גם בליהמן ברדרס שלא קיבלה חילוץ וגם ב-AIG שכן קיבלה חילוץ. אמנם המניות של AIG עדיין קיימות והן לא נלקחו ממי שהחזיק בהן לפני החילוץ. הן לא נלקחו באופן פיזי אך הן דוללו באופן כזה כך שמלבד אובדן הערך שהסבו ההפסדים הכבדים, בעלי המניות גם איבדו את אחוזי הבעלות ובכך למעשה השקעתם נמחקה כמעט כולה. אז לא, בעלי המניות לא קיבלו פרס ובכלל בעלי המניות הם הציבור ואיך האדם הקטן יכול להשפיע על אופן הניהול של ענק פיננסי? בעלי המניות אמורים למנות את ההנהלה והדירקטוריון ודרכם להשפיע על ניהול העניינים אך כשמדובר בגופים גדולים שמניותיהם נסחרות בבורסה, לעיתים רחוקות אפשר למצוא איזשהו גרעין שליטה שיתווה אסטרטגיה או מדיניות.
מה לגבי הדירקטוריון וההנהלה? באופן מעשי הדירקטוריון נחשף למה שההנהלה מוכנה לחשוף אותו והכוח שלו על פי רוב זניח לעומת כוחו של המנכ"ל וההנהלה הבכירה. אז ההנהלה אשמה. הרי הם התוו מדיניות הם התוו אסטרטגיה. הם הרשלנים. או אולי ההנהלה הזוטרה כיוון שהבכירים רק התוו מדיניות כללית והזוטרים הם שלקחו את הסיכונים הלא נכונים בסופו של דבר. זו כבר שאלה קשה. לא נהוג להטיל קנסות על זוטרים אפילו אם מדובר על הנהלה זוטרה. בדיוק כפי שמשרד התקשורת לא יטיל קנס על נציג של חברה סלולרית ששיקר ללקוח או הפר נהלים. יש מעין מוסכמה שיש גבול לרמת האחריות שאפשר להטיל על שכיר שאינו בהנהלה הבכירה. לעומת זאת ההנהלה הבכירה יכולה לטעון לניתוק מהפרטים הקטנים שהובילו בסופו של דבר לאסון ולטעון זאת במידה רבה של אמינות. על כל אלה אפשר להוסיף את העובדה שקשה לטעון שמה שהיום נראה כרשלנות היה אמור להיות ברור גם אז. קשה לטעון שהשקעה באג"ח מגובה משכנתאות הייתה הסתכנות רשלנית אם בזמן שנעשתה היה קונצנזוס רחב לגבי ההיפך הגמור.
אני לא פוסל לחלוטין את שיטת "להעניש את האשם" במידה שאפשר למצוא אותו, אך אי אפשר להתכחש לכך שכאן לא מדובר רק באנשים שפעלו באופן רשלני/זדוני, אלא שקיימת כאן מערכת שיוצרת תמריצים לעצימת עיניים ולקיחת סיכונים. תארו לעצמכם אדם שעבודתו היא להמר ברולטה. הוא מקבל סכום מסוים מהמעביד, הולך לקזינו ובסוף היום שכרו נקבע כאחוז מסוים מתוך הרווחים. מה תהיה האסטרטגיה הטובה ביותר כדי למקסם את שכרו. האם לחלק את הכסף ולבצע כמה הימורים קטנים או שהימורים גדולים הם הדרך הנכונה. נכון שבגדול הסיכויים הם נגדו ברולטה כי כך עובדת רולטה אך עדיין יש לו כאן בחירה ודרך אחת יותר טובה מהשנייה. הדרך הנכונה לפעול היא להמר על הכל ובבת אחת. הסיכויים הם נגדך בכל הימור בודד אך ככל שתבצע את ההימור יותר פעמים כך ההפסד שלך יותר מובטח. לכן הדרך הנכונה היא להמר על הכל פעם אחת בלבד ולא לחלק את הסכום הראשוני לכמה הימורים. על כך נאמר אי אפשר לקפוץ מעל תהום בשתי דילוגים.
למעשה אם העובד הזה חכם הוא צריך לשכנע את המעביד ללוות כמה שיותר כסף כדי שיוכל לשים על הרולטה. זה נכון שבמוקדם או במאוחר העובד יפסיד ויפוטר אך מטרתו היא להרוויח כמה שיותר עד אז. באופן מעשי אם במזל יצליח לעבור תקופה מסויימת שתחשב כמוצלחת הוא יקודם לתפקיד הנהלה. על כך נוסיף שישנם עובדים אחרים לצידו והם נמדדים יום יום שעה שעה. מי שלא ייקח סיכון גבוה, רווחיו (אם יהיו כאלה) יחווירו לעומת אלו של מי שכן לקח סיכון גבוה. חשוב לזכור שהעובד מקבל נתח מהרווח אך לא יישא בשום חלק מההפסד לכן אותו הפתרון נכון גם אם הסיכויים לא היו מוטים נגדו. עדיין מבחינתו לקיחת סיכונים גדולים עם כסף שאינו שלו היא האסטרטגיה הטובה ביותר במיוחד כאשר האפשרות השנייה היא לתת ביצועים בינוניים בזמן שמי שכן לוקח סיכון מקבל את כל הבונוסים וקידום.
הבעיה הזו מוכרת היטב בעולם העסקים ונקראת סיכון מוסרי (Moral hazard).זהו המצב בו מקבל ההחלטות ייהנה מפירות הסיכון אך לא יישא בהפסדים. זה המצב כאשר אנו מסתכלים על מבנה התמריצים בחברות פיננסיות או בחברות שמחלקות חבילות אופציות גדולות במיוחד להנהלה. בעיית הסיכון המוסרי משתייכת לקטגוריה של "בעיית הסוכן" הכללית יותר. דנתי בסוגיות האלו ובבעיית התמריצים בפוסט על
אנרון.
בעקבות המשבר של 2008 הוקמה הוועדה ליציבות פיננסית FSB על ידי מדינות ה-G20. אחד מתפקידי הFSB הוא לסמן גופים פיננסיים (בנקים וחברות ביטוח) שיש להן חשיבות מכרעת ביציבות הפיננסית הגלובלית, או במילים אחרות היא מגדירה מי הם הגופים שהם Too big to fail. הועדה לא משתמשת בכינוי Too big to fail אלא מכנה אותם
systemically important financial institution או SIFI בקיצור. לאחר שהוגדרו כSIFI הגופים הללו "יהנו" מרגולציה מוגברת.
במאי השנה נחשפה מחלוקת בין בנק אנגליה (Bank of England -BOE) לבין משרד האוצר האמריקאי. הBOE מאמין שיש לכלול את ברקשייר, החברה של באפט, ברשימת הSIFI. ברקשייר שאינה נכללת ברשימה נסחרת בשווי שוק של 340 מליארד דולר לעומת AIG שכן נכללת ברשימה ולה שווי שוק של 82 מליארד דולר. למען הכנות יש לומר שהבאתי את הטיעון הזה רק לצורך הדמגוגיה. שווי שוק הוא לא קריטריון רלוונטי. שווי שוק משתנה חדשות לבקרים והוא נתון לגחמות השוק. מלבד זאת, עבור ברקשייר עסקי הביטוח הם רק חלק מהקונגלומרט העצום של באפט. באפט אינו מעוניין שברקשייר תכלל ברשימה כיוון שההכללה תגרור רגולציה קפדנית יותר על עסקי הביטוח של ברקשייר. בתגובה אמר באפט במפגש המשקיעים השנתי של 2015 "
Berkshire is miles away from being a SIFI "
במכתב למשקיעים של 2013 באפט כתב:
"Indeed, we are far more conservative in avoiding risk than most large insurers. For example, if the insurance industry should experience a $250 billion loss from some mega-catastrophe – a loss about triple anything it has ever experienced – Berkshire as a whole would likely record a significant profit for the year because of its many streams of earnings. We would also remain awash in cash and be looking for large opportunities in a market that might well have gone into shock. Meanwhile, other major insurers and reinsurers would be far in the red, if not facing insolvency."
באפט טוען שברקשייר הרבה יותר שמרנית ויציבה מרוב חברות הביטוח הגדולות וגם אם ענף הביטוח בכללותו יספוג הפסד של 250 מליארד דולר, פי 3 יותר מההפסד הגדול ביותר אי פעם, כתוצאה מאיזושהי מגה-קטסטרופה, ברקשייר עדיין תרשום רווח בשורה התחתונה תודות למקורות ההכנסה המגוונים שלה. כל זאת בזמן שחברות ביטוח גדולות אחרות יהיו עמוק בהפסד ואולי אף יעמדו בפני פשיטת רגל. כאשר הוא מדבר על יציבות ואיתנות פיננסית לבאפט גם יש קבלות. במשבר של 2008 בזמן שגופים פיננסיים רבים אחרים ניצבו בפני מחסור מזומנים חמור ופשיטת רגל ברקשייר רק קנתה והשקיעה עוד ועוד. בזמן שהשורדים ליקקו עדיין את הפצעים ברקשייר ביצעה את הרכישה הגדולה ביותר שלה אי פעם. חברת הרכבות BNSF.
