בעקבות דיון שהתפתח בפורום מסוים בו אני משתתף בחנתי כיצד הצליחו הנאצים להוציא את כלכלת גרמניה מהמשבר העמוק בו נמצאה לפני מלחמת העולם השנייה. ישנם מקורות מעטים בעברית לנושא. מי שכן כותבים על כך הם ד"ר אושי שהם-קראוס, הבלוג "הכלכלה האמיתית", וניתן גם למצוא עוד מספר מאמרים קצרים ושטחיים פה ושם במקורות שונים. ד"ר שהם-קראוס כפילוסוף של הכלכלה מתמקד יותר בתפיסת העולם ובהצהרת הכוונות של בכירים נאצים ופחות במה שארע בפועל. לגבי "הכלכלה האמיתית" לפני שניגשים לקרוא את הניתוח שלהם בנושא מומלץ להצטייד בכובע מנייר אלומיניום ובמנה גדולה של סקפטיות כיוון שהתיאור במאמרם בנושא לוקה בלא מעט טעויות עובדתיות. למרבה המזל ישנם מספיק מקורות באנגלית מתוכם ניתן להשלים את התמונה ברזולוציה לא רעה בכלל. על כן אני משתף גם אתכם בתוצאה.
רוב חובבי ההיסטוריה יודעים שלאחר מלחמת העולם הראשונה גרמניה נמצאה במשבר כלכלי ושהנאצים הצליחו להוציא אותה מן המשבר. זה נכון שלאחר הסכם השלום של 1919 גרמניה חוותה משבר כלכלי וזה נכון שתחת השלטון הנאצי גרמניה יצאה ממשבר אך זה לא כל הסיפור. למעשה בין שתי מלחמות העולם גרמניה הספיקה לחוות שתי תקופות של משבר כלכלי ושתי תקופות של התאוששות (ואפילו שגשוג).
בסוף מלחמת העולם הראשונה נחתמה אמנת ורסאי (1919) שהטילה על גרמניה חובה לתשלום פיצויים כבדים מאוד. גרמניה שלא יכלה לעמוד בתשלום הפיצויים הדפיסה כסף בכמויות אדירות. כך נוצרה היפר-אינפלציה שפגעה בכלכלה. (היפר-אינפלציה = כאשר ערכו של המטבע יורד בקצב גדול מ-20% לשנה). ב-1923 גרמניה הפרה את אמנת ורסאי והפסיקה לשלם את הפיצויים. בתגובה צרפת ובלגיה פלשו לחבל הרוהר. הפועלים בחבל הרוהר נקטו בשביתה והתנגדות לא אלימה לכיבוש הצרפתי. הכיבוש והשביתות פגעו פגיעה נוספת בכלכלה הגרמנית כיוון שבחבל הרוהר היו מכרות פחם וגם מפעלי תעשייה רבים. על מנת לפתור את המתיחות בין המדינות כונסה ועדת דואז (Dawes) שגיבשה את "תוכנית דואז". תוכנית דואז עשתה תספורת רצינית בחוב הגרמני לפיצויים, הצליחה להרגיע את הרוחות וצרפת ובלגיה נסוגו מהרוהר[6].
בעקבות קיצוץ תשלומי הפיצויים, כבר ב-1924 נגמרה תקופת ההיפר-אינלפציה וזאת נעלמה כאילו לא הייתה. העובדה שהמטבע התייצב במהירות כה רבה גרמה לצרפתים להאשים את גרמניה בכך שהמשבר האינפלציוני היה הצגה מכוונת כדי להתחמק מתשלום הפיצויים. אחד מהצעדים לחיזוק המטבע היה גיבויו בתחילה באמצעות נכסים (קרקעות) ובהמשך באמצעות זהב. חשוב לציין שלמרות כל הצרות שנלוות להיפר-אינפלציה חומרת המשבר של תקופה זו לא התקרבה לחומרת המשבר שבא אחריו ב-1929. בתקופת ההיפר-אינפלציה גם אם איכות החיים נפגעה, לאנשים הייתה עבודה והאבטלה נותרה נמוכה[1]. יש הטוענים שההיפר-אינפלציה אף עזרה להגן על גרמניה במידה מסוימת מפני המשבר הכלכלי שפגע ב 1920-1921 בארה"ב ובמערב אירופה [10]. לאחר ייצוב המטבע הגיע "תור הזהב של ויימאר" 1924-1929. זו הייתה תקופה של שגשוג כלכלי וצמיחה ובשיאה גרמניה הייתה הכלכלה היצרנית השנייה בגודלה בעולם (הראשונה הייתה ארה"ב) [1].
כדי להבין איך נפתר המשבר צריך להבין מה גרם למשבר. כפי שראינו המשבר של 1919-1923 נבע מהנסיון הגרמני לעמוד בתשלום הפיצויים הבלתי אפשריים באמצעות הדפסת כסף. את הגורמים למשבר של 1929 אפשר לחלק ל-2. הגורם המסחרי והגורם הפיננסי.
הגורם המסחרי
ב-1929 החל "השפל הגדול" ולמרות שמקורו היה בארה"ב הוא התפשט והפך למשבר חמור מאוד גם במערב אירופה. כל מדינה הטילה מכס ומגבלות יבוא בנסיון להגן על היצרן המקומי. הפעולה הזו הרגה את הסחר הבינלאומי [17]. כדי להבין עד כמה זה רעיון הרסני צריך לדמיין למשל מה היה קורה לו כל עיר הייתה מתפצלת ליישות כלכלית נפרדת ואוסרת על מסחר עם ערים אחרות. באותה התקופה היצוא לא היה זניח כלל וכלל. מדובר היה בכ-15% מהכלכלה הגרמנית [9].
כיוון שאנחנו כבר בנושא של סחר בינלאומי כדאי לדבר על שתי טענות שעולות בהקשר זה. האחת, טענה שאחד הגורמים בהבראה הכלכלית היה הפסקת היבוא והגברת הייצוא. לכך התשובה היא שאין דבר כזה יצוא בלי יבוא. כאשר גרמני מייצא את סחורתו הוא מקבל תמורתה מטבע זר. אם הוא לא יכול להשתמש במטבע הזה כדי לייבא אז הוא קיבל נייר חסר כל ערך. במקרה כזה הגרמני גם לא יכול לשלם לגרמנים אחרים במטבע הזר שקיבל כי גם להם אין מה לעשות איתו הרי אי אפשר לייבא (כלומר אי אפשר לקנות מחו"ל). גם אם נסתכל על זה מהכיוון ההפוך ונניח שהזר מוכן לשלם לגרמני במארקים, נשאלת השאלה מאיפה הוא השיג את המארקים? אם זרים לא יכולים למכור לגרמניה (כי זה יבוא) אז אין להם דרך להשיג מארקים. הסבר יותר מפורט בנושא אפשר לקרוא
כאן .
טענה שנייה היא שסחר חוץ שיחק תפקיד שולי בגרמניה אותה תקופה כיוון שלא היו לה משאבי טבע לייצא. חבל הרוהר העשיר בפחם הוחזר לגרמניה ב-1925 [6] . אחד הדברים שהיה לה לייצא הרבה ממנו הוא פחם, אבל משאבים טבעיים הם ממש לא כל הסיפור כשמדובר ביבוא יצוא. בשנים ההן יצוא פחם וחומרי גלם היה החלק הקטן יותר של הייצוא הגרמני. גרמניה ייבאה חומרי גלם הרבה יותר משייצאה אותם. רוב הייצוא היה מוצרי תעשייה, כלומר התוצרים של מה שהם הכינו מחומרי הגלם המיובאים. שטרזמן, שר החוץ הגרמני בתור הזהב של ויימאר, אמר כי הוא מסתמך על כוח הייצוא של חברות כגון [5] Siemens , AEG , IG Farben , Vereinigte Stahlwerke. חשוב לציין כי אלו רק היצרניות הגדולות. מלבדן היו מאות יצרניות אחרות קטנות יותר, שייצאו את תוצרתן. עוד משותף ל-5 החברות שהוזכרו הוא שכולם אומצו בחום ע"י המפלגה הנאצית אחרי עלייתה לשלטון, ורובן אף תרמו לקמפיין הבחירות של הנאצים לפני עלייתם לשלטון.
Vereinigte Stahlwerke היא כורת פחם ויצרנית פלדה שנוסדה ב-1926 מאיחוד של כמה חברות קטנות[11]. סימנס בשנות ה-20 ייצרה מוצרי אלקטרוניקה כגון רדיו, טלוויזיה, נורות וכו'. סימנס אף הקימה באותו זמן תחנת כח הידרו-אלקטרית, באירלנד. AEG הייתה בשנות העשרים ספקית גלובלית של מוצרי חשמל וידע טכני (שירותי יעוץ). AEG הקימה תחנות כח ורשת חשמל בפלסטינה של הבריטים כיוון שחברות בריטיות לא יכלו להתחרות במחירים הנמוכים של AEG [12]. IG Farben שלטה בשוק העולמי לצבעים סינתטיים וייצאה גם כימיקלים אחרים ששימשו בצילום, רפואה, ייצור נשק וכו'. בשנות ה-20 וה-30 IG Farben רכשה בעלות חלקית או מלאה על 500 חברות במדינות זרות[7].
(IG Farben - אי גה פרבן, גם הייתה התורמת הגדולה ביותר לקמפיין הבחירות של היטלר והנהנת הגדולה ממלחמת העולם השנייה. היא השתלטה על התעשיות בשטחים שנכבשו או סופחו. אי גה אושוויץ הייתה אחת מחברות הבת שהקימה. באמצעות חברת הבת הזו אי גה פרבן העבידה את האסורים באושוויץ. "באייר", חברת בת אחרת של אי גה פרבן, קנתה ממפקד אושוויץ אסירים למטרות ניסויים ורבים מהניסויים שביצע ד"ר מנגלה היו עבור באייר. אחרי המלחמה 24 חברי דירקטוריון הורשעו במשפטי נירנברג בסיוע לרצח עם, עבדות ושאר פשעים נגד האנושות. עד 1951 כולם שוחררו והמשיכו לחיות את חייהם בשלווה בגרמניה [13]).
הגורם הפיננסי משברים כלכליים בהם נוצרה בעיית נזילות במשק הם משברים קשים [16].המשבר העולמי של 1929 פגע בכלכלת גרמניה וקיבוע ערך המטבע לזהב יחד עם מגבלות על הגדלת החוב הלאומי ו/או הדפסת כסף הובילו לבעיית נזילות שהגיעה לשיאה בעקבות משבר במערכת הבנקאית שארע מאוחר יותר ב-1931.
בלינק הזה אפשר לקרוא על מקרה שמדגים מה היא בעיית נזילות וכיצד מרגע שנוצרה היא גורמת לציבור לרצות לחסוך יותר ולהוציא פחות. מכיוון שכולם מקטינים את ההוצאות שלהם בו זמנית, הפעילות הכלכלית מתכווצת והמשבר מחמיר. לכאורה הפתרון הטבעי לבעיית נזילות הוא עלייה בערך המטבע (דפלציה) אך ישנה תופעה הנקראת "קשיחות מחירים כלפי מטה" (באנגלית nominal rigidity) [4] . פירושה של קשיחות המחירים היא שערך המטבע אינו עולה בקצב הדרוש כדי לפתור את הבעיה. בכך ללא התערבות ממשלתית נכונה שתחזיר נזילות למשק, משברים שכאלה מסוגלים להזין את עצמם להחמיר ולהמשך תקופות ארוכות.
המדיניות הכלכלית שננקטה ב-1929-1932 בתגובה למשבר הייתה "אי התערבות", כלומר לתת לדברים להתאזן לבד. זו הייתה הגישה הכלכלית הנפוצה באותם ימים. ההבדלים החשובים בין הגישה ההיא של אי התערבות לגישות הנפוצות היום הם שבגישת האי התערבות:
1. המדינה לא מגדילה הוצאות על פרויקטים שונים ולא יוזמת פרויקטים בהם יועסקו מובטלים.
2. המדינה לא מגדילה את החוב. לא החוב הפנימי (לאזרחים ולמוסדות בתוך המדינה) ולא את החוב החיצוני (חוב לזרים במטבע זר).
3.המדינה לא מדפיסה כסף.
במידה והמדינה לא מגדילה חוב ולא מדפיסה כסף היא לא יכולה להמשיך לממן בזמן משבר את אותן ההוצאות שהוציאה בתקופות טובות. מדובר בהוצאות כגון דמי אבטלה, פנסיות, בניית תשתיות ופרויקטים לאומיים אחרים. בזמן משבר ההכנסות ממיסים יורדות באופן משמעותי ואם המדינה לא מגדילה את החוב ולא מדפיסה כסף אין ביכולתה לממן את אותן ההוצאות שהוציאה בתקופות הטובות. פועל יוצא מכך הוא ש"אי התערבות" מחייבת צמצום בהוצאות הממשלה ובאמת ממשלת גרמניה באותה תקופה (29'-32') נקטה בקיצוצים כואבים.
בתחילה התוכנית להחזרת המשק למצב תקין כללה ניסיון להעלות את ערך המטבע (דיפלציה). כדי להאיץ את התהליך יצאה הוראה ממשלתית על הפחתת מחירים, שכירויות, ומשכורות בשיעורים שבין 10% ו-20%. בזמן שבגרמניה ניסו לייצר דיפלציה בריטניה ומדינות אחרות עשו את ההיפך. הן ביטלו את גיבוי המטבע בזהב (תקן הזהב) והפחיתו את ערכו של המטבע (אינפלציה) באופן משמעותי. לאחר מהלך זה מוצרים שפעם מחירם היה זהה בגרמניה ובבריטניה הפכו לזולים יותר באופן משמעותי אם יוצרו בבריטניה [19] [25]. ישנן עדויות חזקות שתקן הזהב (כלומר קיבוע ערך המטבע ע"י גיבויו בכמות נתונה של זהב) היה גורם משמעותי ביותר במשבר העולמי של 1929 וככל שמדינה זנחה אותו מוקדם יותר כך מצבה החל להשתפר מוקדם יותר [20]. ב-1931 בריטניה ושאר מדינות אירופאיות כולל גרמניה זנחו את תקן הזהב עוד בטרם עליית הנאצים לשלטון [3].
ב-1931 נוצר בגרמניה משבר חמור במערכת הבנקאית בעקבות כמה גורמים. עד 1929 ארה"ב נתנה לגרמניה תמיכה באמצעות השקעות הון והלוואות. זמן מה לאחר שפרץ המשבר בארה"ב התמיכה הזו הופסקה והמלווים ביקשו את כספם בחזרה [14]. כדאי לציין שאחד הגורמים לכך שזרים החלו למשוך חזרה פקדונות מהבנקים הגרמניים הייתה התחזקות המפלגה הנאצית בבחירות של 1930. כאשר זרים ראו כיצד מפלגתו של היטלר גדלה בהשפעתה החלו לחשוש לפקדונותיהם וקצב המשיכות גדל[18]. המערכת הבנקאית בגרמניה לא נקטה בזהירות מספקת ולא שמרה על רזרבות ובסיס הון גבוהים מספיק כדי לעמוד בזעזועים. ב"זעזועים" הכוונה למקרה שלווים לא יוכלו להחזיר הלוואות (פשיטות רגל) או ירידה בערך ההשקעות שביצע הבנק [18]. בנוסף קיימת טענה שהבנקים הסתמכו יותר מדי על פקדונות קצרי טווח של זרים וכשאלו משכו את הפקדונות ב-1931 זה תרם לאובדן היציבות של חלק מהבנקים באופן משמעותי [18] . בנקים לונדוניים הפקידו כספים בבנקים גרמנים ובנקים גרמנים הפקידו כספים בבנקים אוסטרים[21]. על כן הבנקים הגרמנים חטפו מכה כפולה כאשר מצד אחד בנקים אוסטריים החלו לקרוס ואיתם אבדו הפקדונות הגרמניים, ומצד שני הבנקים הלונדונים שחששו ליציבות הבנקים הגרמניים משכו חזרה את כספיהם. המשבר במסחר הבינלאומי תרם למצב הירוד של המשק, אך גם השפיע ישירות על משבר הבנקים כאשר מספר חברות יצואניות פשטו רגל והבנקים לא יכלו לגבות את ההלוואות שנתנו לחברות הללו. דוגמא אחת שהייתה גורם משמעותי היא חברת נורדוול, יצרנית טקסטיל גדולה שפשטה רגל בזמן שהייתה חייבת כסף רב לבנקים [22].
מצבה של מערכת הבנקאות הגרמנית הלך והתדרדר בעקבות המצב הכלכלי, אך ביולי 1931 בעקבות האירועים שנזכרו לעיל היא הגיעה לנקודת השבר. בעקבות הזעזועים שהוזכרו לעיל בנקים החלו להיות חדלי פרעון וכשהציבור גילה זאת, ארעו מקרים של "ריצה על הבנק". ב"ריצה על הבנק" הציבור מסתער על הבנק כדי למשוך את כספו מחשש לקריסת הבנק ובכך למעשה הופך לגורם מכריע בקריסת הבנק בעצמו. המחשה למשמעות הארוע ניתן לקבל מהתמונה הבאה שצולמה כאשר ההמון הסתער על בנק ברלין https://en.wikipedia.org/…/File:Bundesarchiv_Bild_102-12023….
ביולי 1931 הממשלה הכריזה על סגירת הבנקים בפני הציבור הרחב (Bank Holiday) כדי למנוע משיכות נוספות בזמן שהם מנסים לייצב את המצב. כדי למנוע פשיטת רגל של בנקים ואובדן פקדונות הציבור הממשלה ביצעה פעולות שונות כגון כפיה על בנק חזק להתאחד עם בנק חלש או הלאמה של חלק מהבנקים.
בינתיים בזירה הפוליטית
מ-1930 ועד-1933 המצב הפוליטי היה כיאוטי. קצת יותר מחצי מקולות הבוחרים התחלקו בין המפלגה הנאצית והמפלגה הקומוניסטית. שתי המפלגות היו קיצוניות וסירבו לשתף פעולה עם מפלגות המרכז. עובדה זו הובילה לשיתוק השלטון שלא הצליח ליצור קואליציה עם רוב בפרלמנט. המשך תפקודם של מוסדות המדינה בוצע תחת צווי חירום. ב-1933 המפלגה הנאצית תפסה את השלטון (במהלך שבניגוד לתפיסה המקובלת לא היה דמוקרטי במיוחד). המפלגה הנאצית הוציאה לפועל מספר תוכניות חשובות שהועילו מאוד לכלכלה והוציאו את גרמניה מהמשבר, אך חלק לא מבוטל מהקרדיט מגיע לתהליכים שארעו לפני עלייתם לשלטון. תהליכים כמו נטישת תקן הזהב, ייצוב המערכת הבנקאית לאחר המשבר של 1931, ועוד כמה שבהם נדון כעת. ראיה חזקה לכך שהמגמה החיובית החלה עוד לפני עליית הנאצים היא שהשפל בתוצר המקומי הגיע ב-1932 והמגמה התהפכה עוד לפני תפיסת השלטון. ב-33' כבר הייתה עליה מסוימת בתוצר וירידה באבטלה [33].
הפתרונות
היטלר מינה את היילמאר שאכט, חבר המפלגה הדמוקרטית (לא חבר המפלגה הנאצית), ליו"ר הבנק המרכזי (הרייכסבנק) ולשר הכלכלה. כהערת אגב אציין ששאכט הוא דמות בעייתית בהיסטוריה כיוון שמצד אחד הוא לא היה ממש נאצי. שאכט התנגד לרדיפת היהודים. מצד שני גם לא בדיוק חף מפשע. ב-1951 בזמן שטס לדנמרק שאכט ביצע עצירת ביניים בנמל התעופה לוד והתראיין לעיתונות הישראלית עם אמירה פרובוקטיבית שעקב מצבה הכלכלי הירוד של גרמניה היא לא צריכה להעביר את כספי השילומים לישראל. העובדה שאחד מראשי המשטר הנאצי העז להגיע לישראל ולא נעצר עוררה סערה.
לאחר מינויו שאכט הוריד את שיעור הריבית במשק [33]. צעד זה מעודד הלוואות והשקעות ובכך מסייע לפתרון בעיית הנזילות. שאכט המשיך את מדיניות הממשל הקודם של קורט פון שלייכר בנוגע לפרוייקטים של עבודות ציבוריות. שלייכר, ראש הממשלה שקדם להיטלר, הגה את התוכנית והצליח להעביר את החוקים הדרושים על מנת ליזום את העבודות. על פי התכנון פרוייקטים אלו היו אמורים להעסיק 2 מליון איש עד יולי 1933 [24]. המוכר מבין הפרוייקטים הללו הוא האוטובאן, רשת הכבישים המהירים של גרמניה. שאכט גם חתם על הסכמי סחר עם מדינות בדרום אמריקה ומזרח אירופה שיספקו לגרמניה חומרי גלם [26]. "תוכנית ריינהארדט" של חבר הקבינט הנאצי פריץ ריינהארדט, שילבה בין תמריצים, הטבות מס, והשקעות ממשלתיות בבניית תשתיות כגון כבישים גשרים ומסילות ברזל. בין 1933 ל1936 ענף הבנייה הגרמני התרחב מ-666 אלף עובדים ל- 2 מליון עובדים[23]. אף על פי שהמצע של המפלגה הנאצית דגל בהלאמה של תאגידים, הנאצים למעשה נקטו גם בהפרטה כדי לממן את הפרוייקטים שביקשו לקדם. בין השאר הנאצים הפריטו את הבנקים שהולאמו קודם לכן בזמן משבר הבנקים של 1931 [23].
בשיא המשבר בסוף 32' תחילת 33', מספר המובטלים בגרמניה היה 6 מליון. שנה לאחר מכן, 1934, המספר נחתך כמעט בחצי ל-3.3 מליון מובטלים ולאחר מכן המשיך לרדת עד ל-1939. למרות שאין ספק שהמצב הכלכלי השתפר והאבטלה קטנה, המספרים מראים שיפור גדול יותר ממה שבאמת היה. תחת המשטר הנאצי נשים לא נספרו יותר כמובטלות[28]. אמנם נשים לא היו 50% ממחפשי העבודה אך עדיין אחוז גדול מספיק כדי שאי ספירתן תעוות את הנתונים. הוסיפה לעיוות העובדה שבמקרים רבים נשים עובדות פוטרו או קיבלו עידוד לעזוב את עבודתן כדי לפנות מקום לגבר. האישה שפוטרה לא תיספר כמובטלת [32]. המדיניות הנאצית יצרה רגרסיה חמורה בכל הקשור ביחס לנשים ובמעמדם בחברה. החל מ-1935, השנה בה נשללה האזרחות מיהודים, גם יהודים לא נספרו יותר בסטטיסטיקת המובטלים. בגרמניה של אותה תקופה היו רק כחצי מליון יהודים [27] אך האנטישמיות הגוברת שהחלה לתפוס תאוצה ב-1929 גרמה לכך שרבים מהם היו מובטלים. ה-SS התנכל למובטלים (בלי קשר לדתם) בטענה שהם עצלנים [30]. המובטלים מבקשי העבודה היו חייבים לקחת כל עבודה שיציעו להם אחרת הוכרזו כסרבני עבודה והושמו במחנה ריכוז [28].
הנאצים הגדילו את הכוח הצבאי מ-100,000 איש ב-1933 ל-1,400,000 איש ב-1939 [30]. מרגע עליית הנאצים לשלטון התקציב הצבאי הלך וגדל, וב-1936 הגיע לכדי 10% מהתוצר המקומי. בכך הוא עקף במעט את הוצאות הממשלה האזרחיות ומאותה נקודה הפער ביניהם ילך ויגדל. 10% זהו אחוז גבוה יותר מאשר בכל מדינה אירופאית אחרת באותו זמן. החל מ-1935 גברים ונשים מגיל 18 שירתו בסוג של "שירות לאומי" שהיה חובה ונמשך חצי שנה (לא במקום שירות צבאי אלא בנוסף). הארגון שהעסיק את ה"מתנדבים" נקרא Reichsarbeitsdienst או בקיצור RAD. אנשי RAD גרו בבסיסים של RAD וכמו חיילים קיבלו מהארגון את כל צרכיהם. לא שולמה להם משכורת אלא רק דמי כיס. ההבדל בין הRAD לצבא הוא שבRAD עבדו גם בפרוייקטים שאינם צבאיים. גם הRAD היה פרוייקט לאומי שהוציא אזרחים ממאגר המובטלים בכמויות גדולות [29]. גם ה-RAD היה יוזמה של הממשלה הקודמת, ממשלתו של שלייכר, שהנאצים הוציאו לפועל והרחיבו [30].
הנאצים החליפו את וועדי העובדים בועד אחד מרכזי בשליטת הממשל שנקרא ה-DAF. נכסי הוועדים הקודמים הוחרמו ומנהיגיהם נעצרו כיוון שהנאצים ראו בוועדים ישות קומוניסטית. זכות השביתה בוטלה. הזכות למיקוח קולקטיבי על הסכמי שכר בוטלה וגם הזכות להתפטר בוטלה [25] [31]. בתחילה העובדים היו מרוצים מעצם העובדה שיש להם עבודה ולכן המשיכו לתמוך בנאצים ובמדיניותם. מקור אחד מספר על נתון שנשמע דמיוני לפיו DAF הגדילו את שעות העבודה מ-60 שעות שבועיות ל-72. מדובר בממוצע של 12 שעות עבודה ליום [28]. כדי להפחית את המרמור בקרב העובדים הנאצים הקימו ארגון שהיה אחראי על נופש ופעילויות פנאי שפעילותו הייתה מרובה ומגוונת באופן די מרשים[28].
ב-1932, שנה לפני עליית הנאצים לשלטון, ראש הממשלה ברונינג חיפש כיצד לממן את הוצאות המדינה מבלי להדפיס כסף. הטראומה של תקופת ההיפר-אינפלציה עוד הייתה צרובה היטב בזכרונו של העם הגרמני על כן הדפסת כסף הייתה מחוץ לתחום. כמו כן יש לעשות זאת מבלי להגדיל את החוב הלאומי מסיבות דומות. הוחלט על פתרון "יצירתי". במקום שהמדינה תנפיק אג"ח (ובכך תגדיל את החוב הלאומי). החברה הממשלתית לעבודות ציבוריות תשלם לעובדים וליצרנים באגרות חוב שנקראו אג"ח Oeffa . באופן מעשי אגרות החוב הללו כן הגדילו את החוב הלאומי כיוון שהמדינה נתנה להם ערבות מלאה, אך זה לא נרשם כך בספרים ולא דווח כחלק מהחוב הלאומי. הבנק המרכזי הסכים רק להנפקה של כמות קטנה יחסית של אג"ח Oeffa. שנה לאחר מכן, שאכט, שר הכלכלה של הנאצים, אימץ את הרעיון כדי לממן את התוכניות של הממשל הנאצי. הוקמה חברה פיקטיבית לחלוטין "החברה למחקר מטלורגי" או בקיצור MEFO, שהנפיקה אג"ח MEFO בערבות המדינה בכמויות גדולות מאוד. באמצעות אג"ח זה תשלם המדינה ליצרנים ולעובדים ותממן את ההוצאות על תוכנית החימוש וגם על העבודות הציבוריות. תשלום באמצעות אג"ח MEFO סייע במידה רבה להסתיר את מירוץ ההתחמשות של גרמניה ע"י הסתרת הגידול בחוב הלאומי וכמות האג"ח MEFO שהונפקו הייתה סוד מדינה. אג"ח Oeffa ו-MEFO שיחקו תפקיד מרכזי בהתאוששות הכלכלית גם כיוון שסייעו ישירות לפתרון בעיית הנזילות במשק.[35] [36]
שינוי לרעה
בין 1933 ל-1936 היבוא עלה ב-9% והיצוא ירד ב-9%. כתוצאה מכך נוצר ב-1936 מחסור חמור במטבע חוץ שמנע מגרמניה מלייבא את חומרי הגלם להם היא זקוקה. משבר נוצר כאשר שר הכלכלה שאכט הודיע לשר המלחמה פון בלומברג שלא יוכל לקבל את החומרים שביקש לטובת הייצור הצבאי. זו הייתה נקודת מפנה בה היטלר נדרש לבחור בין גישת השוק החופשי לבין גישת המשק האוטרקי לפיה גרמניה תשאף למשק יותר סגור ופחות תלוי במדינות אחרות ומשמעותו גם יותר תכנון מרכזי ופחות שוק חופשי. הוא בחר בגישה האוטרקית, פיטר את שאכט, מינה את גרינג במקומו והכריז על תוכנית ארבע השנים שמשמעותה שגרמניה תהפוך מוכנה לצאת למלחמה תוך 4 שנים.[23]
תחת המדיניות החדשה גרמניה שאפה לצמצם את התלות במדינות זרות. על כן עודדה מסחר עם מספר מצומצם של מדינות בהן הייתה לגרמניה השפעה והגבילה מסחר עם אחרות. יושם פיקוח על משכורות ומחירים והוכרזו יעדי ייצור שהיה לעמוד בהם בכל מחיר. במהלך שנות ה-30' המדינה עודדה יצירת קרטלים, מונופולים ואוליגופולים במשק. הגדלת ריכוזיות המשק הגדילה את יכולת השליטה והפיקוח של הממשלה. המס על רווחי חברות היה גבוה באופן קיצוני (לעיתים 98%) אך החברות הגדולות היו פטורות ברובן מהמס. התערבות השלטון בניהול החברות הגדולות הייתה גדולה. השלטון היה כה דומיננטי בניהול שאפשר לומר על חברות אלו שהפכו לחברות ממשלתיות דה פאקטו.
הצעדים הכלכליים בהן נקטה גרמניה לאחר פיטורי שאכט ב1936 נחשבים לגרועים והאטו את ההתאוששות הכלכלית. יש הטוענים שהחלפת שאכט בגרינג הייתה טובה עבור העולם כיוון שהיא החלישה את כלכלת גרמניה ולכן פגעה בתמיכה שיכלה לתת למאמץ המלחמתי[25].
תחת השלטון הנאצי בעיית האבטלה טופלה ברובה אך איכות החיים של אזרחי גרמניה לא השתפרה כפי שארע בתקופת ההתאוששות הקודמת של 1924-1929 [32]. למרות שתחת הנאצים הייצור התעשייתי (כולל הייצור הצבאי) עבר את השיא של תור הזהב של ויימאר, השכר הריאלי ירד בין 1933 ל-1938 ב-25%. למעשה ב-1938 השכר הריאלי היה זהה למה שהיה ב-1928 וצריכת המזון, שהיא מדד טוב לאיכות חיים בתקופה ההיא, ירדה לעומת תור הזהב של ויימאר[28][23]. במהלך השלטון הנאצי הממשל הגדיל את הצע הכסף פי 6. כיוון שהיה פיקוח מחירים לא נמדדה אינפלציה אך ערך המטבע בהחלט ירד. כיוון שערך המטבע ירד אנשים לא רצו למכור תמורת המחירים המפוקחים, שהיו נמוכים מדי, והתפתח שוק שחור יחד עם נורמה של סחר חליפין. כדי להתגבר על פיקוח המחירים גרביוני ניילון סיגריות ועטי פרקר הפכו למטבע חלופי [33].
נ.ב. אחד הדברים המדהימים שלמדתי במהלך איסוף המידע כאן הוא שמתוך 21 אנשים שזכו בפרס נובל לשלום בין שתי המלחמות כמעט חצי מהם (או אפילו רוב, תלוי איך סופרים) זכו בפרס עקב פעילותם למען גישור בין גרמניה לבין בעלות הברית. מלבד זכייתו של אובמה בפרס, אין הדגמה טובה יותר מזו לכך שפרס נובל לשלום הוא פארסה.
