מאז מחאת הקיץ של 2011 זה הפך מאוד מקובל לטעון שהדור שלנו, הצעירים, אלו שיצאו לשוק העבודה לא מזמן, חווה קשיים מיוחדים. לדוגמא הכתבה הזאת בוואינט, או זאת בכלכליסט שנכתבה ברוח זו. כותב של מאמר אחר שפורסם סמוך לזמן המחאה בדמרקר הרהיב עוז ואף טען במפורש שדור הקודם לא מבין אותנו כיוון שלהם היה קל יותר בזמנם. הבנתם? הדור ששרד את הפדאיונים, את תקופת הצנע, שעבר את החרם הערבי, שחווה מלחמות ששמו את ישראל בסכנה קיומית, את ההיפר-אינפלציה של שנות השבעים והשמונים וכמה משברים כלכליים חמורים הוא הדור המפונק. להם היה "קל". לעומתם דור האספרסו, הדור שעבורו טיול בחו"ל פעם בשנתיים הוא מצרך בסיסי, זה הדור המסכן. הדור שקשה לו.
הטענה שמצבו של הדור שלנו גרוע משל הדורות הקודמים אינה מעוגנת במציאות. ההיפך הגמור הוא הנכון. על אחת כמה וכמה כשמדברים על המצב הכלכלי ואפילו אם ממקדים את הדיון במחירי הדיור הטענה הזו עדיין לא מחזיקה מים. אין שום דבר מיוחד ב"משבר הדיור" של הדור שלנו. משברי דיור חמורים בהרבה ארעו בשנות התשעים, שנות השבעים, שנות החמישים ושנות השלושים.
מכירים את השיר "צריך לצלצל פעמיים"? הוא מוכר בגרסא של שושנה דמארי וגם בגרסא של מר חסון מ"גבעת חלפון אינה עונה" (ששר "צריך לזקק פעמיים") https://www.youtube.com/watch?v=EKPfbwcbuBA
הסיבה ש"צריך לצלצל פעמיים" היא שהשיר נכתב בשנת 1939 בזמן ששררה בישראל מצוקת דיור אמיתית, בעקבות העלייה הרביעית והחמישית. לאור המצוקה והמחסור בדירות, היה מקובל מאוד שמשפחה תגור יחד עם משפחה שנייה או דייר משנה. כדי שידעו מי צריך לענות לדלת, אם באת לבקר את בעלי הדירה צלצלת פעם אחת ואם באת לבקר את דיירי המשנה צלצלת פעמיים.
בוודאי ראיתם גם את הסרט "אלכס חולה אהבה" שמתאר את ישראל בשנות החמישים. הייתה זו תקופה בה שוב שררה בישראל מצוקת דיור אמיתית בעקבות העלייה ההמונית שאחרי קום המדינה. זוכרים את פארוק? הדמות ששיחק יוסף שילוח? תהיתם פעם מדוע משפחה אשכנזית גרה באותה דירה עם פרסי תמהוני ומתקרח? פארוק היה דייר המשנה שלהם. הסרט הציג באופן נאמן את התקופה כולל המאפיין הזה של דיירי משנה עקב מצוקת דיור.
בשנות השבעים, שוב מצוקת דיור, בתקופה שבה החרם הערבי, שהחל בעקבות מלחמת יום הכיפורים, דרדר את הכלכלה הישראלית באופן ממשי. לא רק שמחירי האנרגיה עלו באופן דרמטי אלא שהנסיונות של ממשלת ישראל להמשיך לממן את מדיניות הרווחה והסובסידיות הביאו אותה להדפסה מסיבית של כסף שגרמה לכך שהכסף איבד מערכו (אינפלציה). האינפלציה הדוהרת הגיעה בשיאה ל-400% בשנה, כלומר עליית מחירים של 400% בשנה. ב-78' וב-79' קמה מחאת אוהלים ותנועת מחאה בשם "דיור מיד".
תל אביב תמיד הייתה דוגמא יוצאת דופן*. עיר שהיא מרכז של תרבות, בילויים, ותעסוקה. על כן היא משכה אליה צעירים שאפתניים עם הרבה חלומות אך מעט כסף. הם לא יכלו לשלם הרבה אבל בהחלט מוכנים להתפשר על איכות הדירות, מיקומם, רמת תחזוקה, צפיפות ועוד תנאים שונים ומשונים שבעלי הדירות הציבו. "זהו-זה" הקדישו ב1988 פרק לתופעה.
*במיוחד מאז שנות השמונים
https://www.youtube.com/watch?v=DE_6QmJPUcg
בשנות התשעים שוב מצוקת דיור. ברית המועצות התפרקה וכ-800 אלף איש עלו לארץ ישראל והגדילו את האוכלוסיה בכ- 20% תוך זמן קצר מאוד. קצב בניית הדירות לא עמד בקצב העלייה מרוסיה ומחירי הדיור שוב נסקו והגיעו לשיא ב-1997. שוב מחאת אוהלים.http://www.the7eye.org.il/11246
על כך כתב יוסי בנאי את המערכון "הרוסים באים" עבור הגשש החיוור. מערכון שבו חכם מרדכי (ישראל פוליאקוב) יחד עם איזק (גברי בנאי) באים לביתו של מסייה לוי (שייקה לוי) כדי לשכנע אותו לקבל לביתו משפחה של עולים מרוסיה.
כאמור ב-97' הגיעו מחירי הדירות לשיא כאשר מנקודה זו קצב העלייה מברה"מ ירד מספיק וקצב בניית הדירות עלה מספיק כדי להקל על המשבר. עד 2007 מחירי הדיור הריאליים ירדו ב-20% לעומת 97'. ואז הגיע המשבר הכלכלי של 2008. בעקבות המשבר של 2008 הבנקים המרכזיים ברחבי כל העולם הורידו את הריביות לרמות אפסיות כדי לתמרץ את הכלכלה. אחת מתופעות הלוואי של הורדת ריבית היא ניפוח מחירי נכסים ובמיוחד את מחירי הנדל"ן. מחירי הנדל"ן עלו באופן משמעותי בכל המדינות ששרדו את המשבר במצב טוב יחסית. בסין למשל התנפחה בועת הנדל"ן המסיבית ביותר בהיסטוריה בה נבנו ערים שלמות שיכולות לאכלס מאות אלפי בני אדם אך נותרו ריקות לחלוטין למרות שכל הדירות נרכשו (כהשקעה).
בנק ישראל שאחראי על קביעת רמת הריבית מודע היטב לכך שהריבית היא הגורם לעליית מחירי הדיור אך כפי שסטנלי פישר הסביר כבר באוגוסט 2011 בנק ישראל צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר ולא רק על מחירי הדיור: "אם לא היינו מורידים את הריבית ומשאירים אותה על 4.25%, לא הייתה לנו בעיה של דיור, אך במקום זה הייתה נוצרת בעיה של אבטלה גבוהה, כמו בארה"ב ובאירופה. אם הריבית הייתה גבוהה, לא הייתה כאן עבודה ואנשים לא היו יכולים אפילו לחשוב על קניית בית"
אמנם מחירי הדירות בישראל עלו באופן משמעותי מאז 2008 אך כיוון שהריבית ירדה באופן כה דרמטי ההחזר החודשי של מי שרוכשים היום דירה לא השתנה באופן כה משמעותי וגם שכר הדירה עבור שוכרים לא עלה באותה המידה כמו מחירי הדירות. במשברים קודמים מחירי הדיור זינקו אך הריביות לא ירדו. הריביות באותם ימים היו גבוהות באופן בלתי נתפס במובנים של היום ולכן ההחזרים החודשיים היו מכבידים באמת. כאשר משווים את "משבר הדיור" הנוכחי למשברים הקודמים זה הופך מאוד ברור שאין מצוקת דיור אמיתית בישראל כיום. לא חסרות דירות מלבד באיזורים מאוד ספציפיים דוגמת תל אביב. אנחנו לא רואים תופעה של שתי משפחות שאין ביניהם קרבת דם חולקות דירה אחת, כפי שארע במשברי הדיור הקודמים. להיפך, דירות רבות נותרות ריקות במשך שבועות וחודשים בין שוכר עוזב לשוכר נכנס. אני גר מחוץ לתל אביב אך במרחק נסיעת אופניים מהעבודה שלי בתל אביב. השכנים שלי עזבו את הדירה שלהם לפני שלושה חודשים לפחות, והיא עדיין ריקה. זו לא רק אנקדוטה. מי שמחפש דירות מחוץ לתל אביב ימצא שרבות מהדירות שיבוא לראות הן ריקות מדיירים. תופעה שלא מתרחשת כלל באיזורי הביקוש בתל אביב בהם באמת יש מחסור. במקומות בהם באמת חסר הצע דירות דייר חדש יכנס כמעט מיד אחרי שהקודם עזב. אבל מספיק להתרחק מעט ליפו, רמת גן, גבעתיים כדי לראות מצב שונה לחלוטין.
איך שלא הופכים את זה אי אפשר לטעון שהדור שלנו סובל ממשבר חמור יותר מהדורות הקודמים או שמצבנו הכלכלי לא טוב יותר באופן דרמטי משהיה מצבם.
