הבטתם פעם בשעון חול מקרוב? אני לא יכול להאשים אתכם אם לא. זה לא נשמע כמו חוויה מעניינת במיוחד. החול נופל מהתא העליון לתא התחתון בזמן שהוגדר מראש וזה פחות או יותר כל מה שהוא עושה, אבל אם מביטים מקרוב ניתן לראות תבנית. החול הנופל יוצר תלולית. פסגת התלולית הולכת וגובהת אבל בשלב כלשהו פסגת התלולית קורסת. נוצרת מפולת קטנה בתוך שעון החול. החול שהיה בפסגה מתדרדר עד שחלק גדול ממנו מגיע לתחתית ונותן לתלולית בסיס רחב יותר להשען עליו. השאלה היא - האם ניתן לזהות מראש את אותו גרגר החול הבודד שיגרום לקריסה?
בניגוד לדעה הרווחת ניוטון לא גילה את כח הכבידה. גם לפני ניוטון כולם ידעו שתפוחים המתנתקים מהעץ נופלים אל הקרקע. כל הורה מכיר את השלב הזה בו נראה שהתינוק מפתח אובססיה לאחוז חפצים בידו, ואז לעזוב אותם ולהיות מוקסם מהעובדה שהחפץ כבר לא נמצא בידו. באופן מסתורי החפץ נמצא כעת על הרצפה. זהו השלב ההתפתחותי בו אנחנו ואבותינו הקדמונים גילינו את כח הכבידה, כל אחד בכוחות עצמו. ניוטון גם לא גילה שלכוכבי הלכת יש מסלול מעגלי (למעשה אליפטי, לקטנונים שבינינו), גם מסלוליהם של אובייקטים שמימיים התגלו לאורך ההיסטוריה לתרבויות שונות הרבה לפני ניוטון. התגלית המרעישה של ניוטון, שבשום אופן אין לזלזל בה, הייתה להבין שאותו הכח המושך תפוחים אל האדמה, מושל בתנועת גרמי השמים. לא רק זאת אלא שניוטון גם חידש את המתמטיקה באופן שאפשר לתאר תנועה זו באופן מדויק.
באמצעות משוואות פשוטות יחסית, ניוטון תיאר את מסלוליהם של שני גופים בחלל, המושכים אחד את השני בכח הכבידה, כדוגמת השמש וכדור הארץ. כאשר ניסו מדענים ליצור משוואות דומות עבור שלושה גופים, הם גילו שהמשימה קשה עד שהיא נראית בלתי אפשרית. הם גילו שכאשר מגדילים את מספר הגופים במערכת ב-50% בלבד, הפתרון אינו 50% מסובך יותר אלא שההשפעות ההדדיות שלהם אחד על השני מסבכות את העניין לאין שיעור. סוגיה זו קיבלה את השם "בעיית שלושת הגופים". זה לקח כמאתיים שנה עד ששני מדענים, אנרי פואנקרה והיינריך בראנס (בעצם לשניהם קראו הנרי), הוכיחו שאין משוואות שינבאו את תנועתם של שלושה גופים או יותר, באופן אלגנטי ורציף כפי שהן מנבאות את תנועתם של שני גופים. כיוון שכך, הפתרון לבעיית שלושת הגופים הוא לחשב את מיקומם במקטעים של זמן. ככל שהמקטעים קטנים יותר כך הפתרון קרוב יותר למציאות, אך פתרון מדויק לחלוטין אינו אפשרי. עבודתו של אנרי פואנקרה, פתחה צוהר קטן ממנו נולד ענף שלם של מדע הנקרא תורת הכאוס.
בשנות השישים, אדוארד לורנץ, מתמטיקאי ומטאורולוג, חקר את תנועת האוויר באטמוספירה. הוא פיתח מודל מתמטי בעל 12 משתנים ובאמצעות מחשב הריץ סימולציה שתחשב את תנאי מזג האוויר מספר חודשים קדימה. לורנץ רצה לשוב ולחקור בפירוט תוצאות שקיבל בסימולציה קודמת והריץ אותה פעם נוספת. כדי לחסוך זמן חישוב הוא השתמש בתוצאות הביניים שקיבל בהרצה הקודמת והזין אותם למשתנים. בפעם השנייה לורנץ קיבל תוצאות שונות לחלוטין. בתחילה הוא היה בטוח שישנה תקלה במחשב. בתקופה ההיא מחשבים עבדו עם שפופרות ואקום. זה היה לפני עידן הטרנזיסטורים. שפופרות הואקום נטו להתקלקל לעיתים קרובות לכן זה היה החשד הראשון. כדי לזרז את תהליך התיקון הוא חיפש באיזה שלב של החישוב ארעה התקלה. לורנץ עבר על הפלט והשווה לפלט הקודם. בשלבים הראשונים התוצאות היו דומות מאוד, אך אז הופיע פער קטן שהלך וגדל ככל שהסימולציה התקדמה. כשראה זאת צץ במוחו הפתרון. לורנץ הבין שמקור הבעיה בכך שהמחשב מעבד נתונים בדיוק של 6 ספרות אחרי הנקודה העשרונית אך מדפיס את התוצאות בדיוק של 3 ספרות אחרי הנקודה. לכן בסימולציה שהוא התחיל משלב הביניים, לורנץ הזין את הערך 0.506 שראה בפלט במקום את הערך 0.506127 שהסימולציה המקורית השתמשה בו בפועל. הפער הקטן והזניח לכאורה, גרם לתוצאה שונה לחלוטין.
באמצעות ה"תקלה", לורנץ הדגים במחקרו כיצד מזג האוויר הוא מערכת כאוטית בה שינוי מזערי בתנאים גורם לשינוי חסר פרופורציה וקשה לחיזוי בתוצאות. כאשר הציג את המחקר לקולגה, הקולגה פקפק בתוצאות וציין כי אם התיאוריה נכונה, פירוש הדבר שנפנוף אחד של כנפי שחף עשוי לשנות את מסלול מזג האוויר לנצח. בהמשך לורנץ אמר על כך "המחלוקת טרם הוכרעה, אך הראיות האחרונות ביותר מצביעות לטובתו של השחף". ב-1953 פורסם סיפור מד"ב קצר בשם A Sound of Thunder, על נוסע בזמן המצטרף לסיור מודרך בתקופת הקרטיקון בה התקיימו דינוזאורים. לפני צאת המשלחת נערכו הבחירות לנשיאות בהן המועמד המתון ניצח את המועמד הפאשיסט הקיצוני. חברי המשלחת קיבלו הדרכה מאילו דברים עליהם להימנע על מנת שלא לשנות את העתיד. [אזהרת ספוילר] בסיום המסע, הנוסע חוזר לתקופתו לגלות כי השפה האנגלית השתנתה במקצת והפאשיסט הוא הנשיא. הנוסע מוריד את נעליו, מגלה שדרך בטעות על פרפר ומבין שזו הסיבה שתקופתו השתנתה.
ייתכן שלורנץ הכיר את הסיפור וייתכן שלא. מה שידוע בוודאות הוא שכאשר הציג את מחקרו לציבור הוא המחיש את האפקט שמצא באמצעות משק כנפי פרפר במקום שחף ובכך יצר את המונח המוכר והידוע "אפקט הפרפר".
נקודה מעניינת וחשובה היא שמערכות כאוטיות יכולות להיות דטרמיניסטיות. במילים פשוטות, הן יכולות להיות כאוטיות, "בלתי צפויות" וקשות לחיזוי גם אם כל הפרמטרים ידועים והמזל אינו משחק בהן שום תפקיד. הכאוטיות שלהן אינה נובעת מאקראיות של משתנה לא ידוע. הן כאוטיות מעצם טבען. אספקטים רבים של הכלכלה יכולים להיות תוצאה של מערכת כאוטית שכזו. אני אומר "יכולים" כיוון שאי אפשר להוכיח שהמציאות בה אנו חיים היא דטרמיניסטית או לא. האם כל דבר שקרה ויקרה הוא תוצאה קבועה מראש ולא יכל להתרחש אחרת או שמא יש בעולם אלמנט של אקראיות אמיתית? זו שאלה פילוסופית שאני לא מתיימר לתת לה פתרון. מה שתורת הכאוס אומרת לנו הוא שאספקטים רבים של הכלכלה יכולים להיות בלתי צפויים וקשים לחיזוי גם אם הכלכלה היא דטרמיניסטית.
האם הדבר היחיד שחוקרים של תורת הכאוס יכולים לתרום לעולם הוא לומר "אם המודל שלי נכון אז המערכת הזו היא כאוטית וקשה לחיזוי"? אם כך מה הטעם בתורת הכאוס ומדוע חוקרים אותה? אנרי פואנקרה ענה על כך:
"העובדות המעניינות ביותר הן אלו שניתן להשתמש בהן מספר פעמים. אלו שיש להן סיכוי לחזור על עצמן. היינו ברי מזל מספיק להיוולד לעולם בו יש עובדות שכאלה. נניח שבמקום 80 יסודות כימיקליים היו 80 מליון, ולא במצב שחלקם נפוצים וחלקם נדירים אלא ששכיחותם הייתה אחידה. אז בכל פעם שתרים אבן, ההסתברות גבוה לכך שהיא עשויה מחומר לא ידוע. שום דבר שאנו כבר יודעים על אבנים אחרות לא יגיד לנו כלום עליה. אנו נהיה כרך הנולד בפני החפץ. כמוהו לא נוכל אלא לפעול לפי קפריזות וצרכים. בעולם שכזה לא יהיה מדע, ייתכן שמחשבה ואפילו חיים יהיו בלתי אפשריים כיוון שאבולוציה לא תוכל לפתח יצר השרדות. למרבה המזל זה לא המצב; אך ברכה זו, כמו כל האחרות שאנו רגילים אליהם, אינה מוערכת בשוויה האמיתי."
ישנם תחומים בהם תכונה של מערכת להפיק תוצאות קשות לחיזוי היא יתרון. כך למשל בתחום ההצפנה. בתחומים רבים אחרים מטרת חוקרי תורת הכאוס היא למצוא את "העובדות המעניינות" שפאונקרה מדבר עליהן. העובדות הללו "שיש להן סיכוי לחזור על עצמן". בנג'מן גראהם אמר "בטווח הקצר השוק הוא מכונת הצבעה ובטווח הארוך הוא מכונת שקילה". התנודות של שוק ההון מיום ליום ומרגע לרגע הן כאוטיות וקשות לחיזוי. התנודות קצרות הטווח מושפעות מאופנות, קפריזות, תבניות חשיבה שגויות וחדשות שאינן רלוונטיות. בטווח הקצר המחיר יכול להשתנות בקצב גבוה הרבה יותר מהערך הפנימי של הנכס הפיננסי אך בטווח הארוך המחיר נוטה לשקף את הערך. גם בתוך מערכת כאוטית ישנן תוצאות מסוימות שניתן לחזות בקלות ודפוסים החוזרים על עצמם משל היו אמיתות בסיסיות. דבר דומה אפשר לומר על בועות בשוק ההון. המחיר יכול לעלות ולהתנתק מהערך במשך תקופה "קצרה" של מספר שנים אך בטווח הארוך כח הכבידה יעשה את שלו. קשה לחזות מי יהיה גרגר החול שיגרום לתלולית בתחתיתו של שעון החול לקרוס, אך אנו יכולים לחזות באופן כללי את העובדה שהתלולית אכן תגבה ואז תקרוס ולאחר מכן תמשיך לגבוה וחוזר חלילה.
*כנסו לעמוד הפייסבוק של מבצע ולדהיים https://www.facebook.com/VALDHEIM ועשו לייק כדי לעקוב אחרי מה שמתחדש בו.
*אם ברצונכם להגיב באנונימיות זה בסדר אבל בבקשה אל תשתמשו באפשרות "אנונימי" אלא בחרו באפשרות "שם/כתובת אתר" ובחרו לעצמכם כינוי.
בניגוד לדעה הרווחת ניוטון לא גילה את כח הכבידה. גם לפני ניוטון כולם ידעו שתפוחים המתנתקים מהעץ נופלים אל הקרקע. כל הורה מכיר את השלב הזה בו נראה שהתינוק מפתח אובססיה לאחוז חפצים בידו, ואז לעזוב אותם ולהיות מוקסם מהעובדה שהחפץ כבר לא נמצא בידו. באופן מסתורי החפץ נמצא כעת על הרצפה. זהו השלב ההתפתחותי בו אנחנו ואבותינו הקדמונים גילינו את כח הכבידה, כל אחד בכוחות עצמו. ניוטון גם לא גילה שלכוכבי הלכת יש מסלול מעגלי (למעשה אליפטי, לקטנונים שבינינו), גם מסלוליהם של אובייקטים שמימיים התגלו לאורך ההיסטוריה לתרבויות שונות הרבה לפני ניוטון. התגלית המרעישה של ניוטון, שבשום אופן אין לזלזל בה, הייתה להבין שאותו הכח המושך תפוחים אל האדמה, מושל בתנועת גרמי השמים. לא רק זאת אלא שניוטון גם חידש את המתמטיקה באופן שאפשר לתאר תנועה זו באופן מדויק.
באמצעות משוואות פשוטות יחסית, ניוטון תיאר את מסלוליהם של שני גופים בחלל, המושכים אחד את השני בכח הכבידה, כדוגמת השמש וכדור הארץ. כאשר ניסו מדענים ליצור משוואות דומות עבור שלושה גופים, הם גילו שהמשימה קשה עד שהיא נראית בלתי אפשרית. הם גילו שכאשר מגדילים את מספר הגופים במערכת ב-50% בלבד, הפתרון אינו 50% מסובך יותר אלא שההשפעות ההדדיות שלהם אחד על השני מסבכות את העניין לאין שיעור. סוגיה זו קיבלה את השם "בעיית שלושת הגופים". זה לקח כמאתיים שנה עד ששני מדענים, אנרי פואנקרה והיינריך בראנס (בעצם לשניהם קראו הנרי), הוכיחו שאין משוואות שינבאו את תנועתם של שלושה גופים או יותר, באופן אלגנטי ורציף כפי שהן מנבאות את תנועתם של שני גופים. כיוון שכך, הפתרון לבעיית שלושת הגופים הוא לחשב את מיקומם במקטעים של זמן. ככל שהמקטעים קטנים יותר כך הפתרון קרוב יותר למציאות, אך פתרון מדויק לחלוטין אינו אפשרי. עבודתו של אנרי פואנקרה, פתחה צוהר קטן ממנו נולד ענף שלם של מדע הנקרא תורת הכאוס.
בשנות השישים, אדוארד לורנץ, מתמטיקאי ומטאורולוג, חקר את תנועת האוויר באטמוספירה. הוא פיתח מודל מתמטי בעל 12 משתנים ובאמצעות מחשב הריץ סימולציה שתחשב את תנאי מזג האוויר מספר חודשים קדימה. לורנץ רצה לשוב ולחקור בפירוט תוצאות שקיבל בסימולציה קודמת והריץ אותה פעם נוספת. כדי לחסוך זמן חישוב הוא השתמש בתוצאות הביניים שקיבל בהרצה הקודמת והזין אותם למשתנים. בפעם השנייה לורנץ קיבל תוצאות שונות לחלוטין. בתחילה הוא היה בטוח שישנה תקלה במחשב. בתקופה ההיא מחשבים עבדו עם שפופרות ואקום. זה היה לפני עידן הטרנזיסטורים. שפופרות הואקום נטו להתקלקל לעיתים קרובות לכן זה היה החשד הראשון. כדי לזרז את תהליך התיקון הוא חיפש באיזה שלב של החישוב ארעה התקלה. לורנץ עבר על הפלט והשווה לפלט הקודם. בשלבים הראשונים התוצאות היו דומות מאוד, אך אז הופיע פער קטן שהלך וגדל ככל שהסימולציה התקדמה. כשראה זאת צץ במוחו הפתרון. לורנץ הבין שמקור הבעיה בכך שהמחשב מעבד נתונים בדיוק של 6 ספרות אחרי הנקודה העשרונית אך מדפיס את התוצאות בדיוק של 3 ספרות אחרי הנקודה. לכן בסימולציה שהוא התחיל משלב הביניים, לורנץ הזין את הערך 0.506 שראה בפלט במקום את הערך 0.506127 שהסימולציה המקורית השתמשה בו בפועל. הפער הקטן והזניח לכאורה, גרם לתוצאה שונה לחלוטין.
באמצעות ה"תקלה", לורנץ הדגים במחקרו כיצד מזג האוויר הוא מערכת כאוטית בה שינוי מזערי בתנאים גורם לשינוי חסר פרופורציה וקשה לחיזוי בתוצאות. כאשר הציג את המחקר לקולגה, הקולגה פקפק בתוצאות וציין כי אם התיאוריה נכונה, פירוש הדבר שנפנוף אחד של כנפי שחף עשוי לשנות את מסלול מזג האוויר לנצח. בהמשך לורנץ אמר על כך "המחלוקת טרם הוכרעה, אך הראיות האחרונות ביותר מצביעות לטובתו של השחף". ב-1953 פורסם סיפור מד"ב קצר בשם A Sound of Thunder, על נוסע בזמן המצטרף לסיור מודרך בתקופת הקרטיקון בה התקיימו דינוזאורים. לפני צאת המשלחת נערכו הבחירות לנשיאות בהן המועמד המתון ניצח את המועמד הפאשיסט הקיצוני. חברי המשלחת קיבלו הדרכה מאילו דברים עליהם להימנע על מנת שלא לשנות את העתיד. [אזהרת ספוילר] בסיום המסע, הנוסע חוזר לתקופתו לגלות כי השפה האנגלית השתנתה במקצת והפאשיסט הוא הנשיא. הנוסע מוריד את נעליו, מגלה שדרך בטעות על פרפר ומבין שזו הסיבה שתקופתו השתנתה.
ייתכן שלורנץ הכיר את הסיפור וייתכן שלא. מה שידוע בוודאות הוא שכאשר הציג את מחקרו לציבור הוא המחיש את האפקט שמצא באמצעות משק כנפי פרפר במקום שחף ובכך יצר את המונח המוכר והידוע "אפקט הפרפר".
נקודה מעניינת וחשובה היא שמערכות כאוטיות יכולות להיות דטרמיניסטיות. במילים פשוטות, הן יכולות להיות כאוטיות, "בלתי צפויות" וקשות לחיזוי גם אם כל הפרמטרים ידועים והמזל אינו משחק בהן שום תפקיד. הכאוטיות שלהן אינה נובעת מאקראיות של משתנה לא ידוע. הן כאוטיות מעצם טבען. אספקטים רבים של הכלכלה יכולים להיות תוצאה של מערכת כאוטית שכזו. אני אומר "יכולים" כיוון שאי אפשר להוכיח שהמציאות בה אנו חיים היא דטרמיניסטית או לא. האם כל דבר שקרה ויקרה הוא תוצאה קבועה מראש ולא יכל להתרחש אחרת או שמא יש בעולם אלמנט של אקראיות אמיתית? זו שאלה פילוסופית שאני לא מתיימר לתת לה פתרון. מה שתורת הכאוס אומרת לנו הוא שאספקטים רבים של הכלכלה יכולים להיות בלתי צפויים וקשים לחיזוי גם אם הכלכלה היא דטרמיניסטית.
האם הדבר היחיד שחוקרים של תורת הכאוס יכולים לתרום לעולם הוא לומר "אם המודל שלי נכון אז המערכת הזו היא כאוטית וקשה לחיזוי"? אם כך מה הטעם בתורת הכאוס ומדוע חוקרים אותה? אנרי פואנקרה ענה על כך:
"העובדות המעניינות ביותר הן אלו שניתן להשתמש בהן מספר פעמים. אלו שיש להן סיכוי לחזור על עצמן. היינו ברי מזל מספיק להיוולד לעולם בו יש עובדות שכאלה. נניח שבמקום 80 יסודות כימיקליים היו 80 מליון, ולא במצב שחלקם נפוצים וחלקם נדירים אלא ששכיחותם הייתה אחידה. אז בכל פעם שתרים אבן, ההסתברות גבוה לכך שהיא עשויה מחומר לא ידוע. שום דבר שאנו כבר יודעים על אבנים אחרות לא יגיד לנו כלום עליה. אנו נהיה כרך הנולד בפני החפץ. כמוהו לא נוכל אלא לפעול לפי קפריזות וצרכים. בעולם שכזה לא יהיה מדע, ייתכן שמחשבה ואפילו חיים יהיו בלתי אפשריים כיוון שאבולוציה לא תוכל לפתח יצר השרדות. למרבה המזל זה לא המצב; אך ברכה זו, כמו כל האחרות שאנו רגילים אליהם, אינה מוערכת בשוויה האמיתי."
ישנם תחומים בהם תכונה של מערכת להפיק תוצאות קשות לחיזוי היא יתרון. כך למשל בתחום ההצפנה. בתחומים רבים אחרים מטרת חוקרי תורת הכאוס היא למצוא את "העובדות המעניינות" שפאונקרה מדבר עליהן. העובדות הללו "שיש להן סיכוי לחזור על עצמן". בנג'מן גראהם אמר "בטווח הקצר השוק הוא מכונת הצבעה ובטווח הארוך הוא מכונת שקילה". התנודות של שוק ההון מיום ליום ומרגע לרגע הן כאוטיות וקשות לחיזוי. התנודות קצרות הטווח מושפעות מאופנות, קפריזות, תבניות חשיבה שגויות וחדשות שאינן רלוונטיות. בטווח הקצר המחיר יכול להשתנות בקצב גבוה הרבה יותר מהערך הפנימי של הנכס הפיננסי אך בטווח הארוך המחיר נוטה לשקף את הערך. גם בתוך מערכת כאוטית ישנן תוצאות מסוימות שניתן לחזות בקלות ודפוסים החוזרים על עצמם משל היו אמיתות בסיסיות. דבר דומה אפשר לומר על בועות בשוק ההון. המחיר יכול לעלות ולהתנתק מהערך במשך תקופה "קצרה" של מספר שנים אך בטווח הארוך כח הכבידה יעשה את שלו. קשה לחזות מי יהיה גרגר החול שיגרום לתלולית בתחתיתו של שעון החול לקרוס, אך אנו יכולים לחזות באופן כללי את העובדה שהתלולית אכן תגבה ואז תקרוס ולאחר מכן תמשיך לגבוה וחוזר חלילה.
*כנסו לעמוד הפייסבוק של מבצע ולדהיים https://www.facebook.com/VALDHEIM ועשו לייק כדי לעקוב אחרי מה שמתחדש בו.
*אם ברצונכם להגיב באנונימיות זה בסדר אבל בבקשה אל תשתמשו באפשרות "אנונימי" אלא בחרו באפשרות "שם/כתובת אתר" ובחרו לעצמכם כינוי.
ואוו! מהטמה, זה היה סופר מעניין וסופר קולח לקריאה!
השבמחקקראתי בשקיקה במעבר אחד.
תודה רבה לך על הכתיבה הנפלאה ועל ההקשר הקולח לכלכלה ולבנג'מין גרהם האהוב.
במילים אחרות, אתה אומר ששום דבר לא *באמת* ידוע לטווח קצר, אבל שלטווח ארוך דווקא כן יש מגמה שבטוחים בה והיא שכח הכבידה הכלכלי יעשה את שלו? :-)
תודה רבה :)
השבמחקכן, אני אומר שבטווח הקצר אנו עשויים לראות הרבה תופעות משונות אך בטווח הארוך המחיר משקף את הערך הכלכלי. חשוב לציין שהערך אינו מספר מדויק אלא יותר נכון להתייחס אליו כטווח. לעיתים המחירים סוטים באופן קיצוני מהטווח אך בסופו של דבר יחזרו, גם אם זה ייקח מספר שנים
ובכן, זו תשובה ברורה, הגיונית ומובנת.
השבמחקבנג'מין גרהם כתב רבות ונכונות על משמעות המילה ערך וניסה להסביר אותה עד קצה גבול היכולות ההסברתיות שלו.
מהתשובה שלך ניתן להסיק שלערך, גם אם הוא מוגדר כטווח, כן אפשר להיצמד, ועל פיו סוג של להתנבא לגבי התשואות העתידיות בשוק ההון, על סמך טווח הערך כמובן.
זה לא Big NO NO?
כמובן שלא מעט פעמים הוכיחו שלמשקיע הלא מקצועי, אסטרטגיית Buy&Hold של מניה "מוצלחת" (כבר מסבך את עצמי עם ההגדרה של מוצלחת), היא אסטרטגיה עדיפה על פני היצמדות לטרנדים חולפים בשוק ההון (מה שמלכיאל הגדיר - "מגדלים פורחים באוויר").
יש דברים מסוימים שאפשר לומר על התשואות לטווח הארוך. למשל בשיא בועת ההיטק (קצת לפני השיא אם זכור לי נכון) באפט העז להתנבא שהתשואה בעשור הקרוב תהיה נמוכה למדי, ומן הסתם היום אפשר לקבוע נחרצות שהוא צדק. בשנת 2000 הבועה התפוצצה. אח"כ השוק עלה שוב וירד שוב עם משבר הסאב-פריים ואז עלה שוב. בתחילת 2013 ה-S&P500 היה בדיוק באותו מקום בו הוא היה בשיא של 2000. תשואה של 0% ב-13 שנה.
השבמחקבשנות השישים גראהם כתב במהדורה של SECURITY ANALYSIS שהשוק גבוה למדי וב-1969 באפט פירק את הקרן שלו כי לא מצא במה להשקיע. בדיעבד הם צדקו והשוק נכנס לתקופה ארוכה של תשואות *ריאליות* גרועות למדי. רק ב-1995 הדאו ג'ונס חזר לאותה רמת מחירים ריאלית שהיה בה בשיאים של 1965. בשנות השישים באפט עדיין התמקד ב"ערך עמוק" כלומר נט-נטס וכו'. מאנגר שכבר אז התמקד בחברות איכותיות, לא סגר את הקרן שלו וספג הפסדים כואבים בתחילת שנות השבעים. אחרי מספר שנים נוספות הרוויח מספיק כדי לכסות על ההפסדים, אולי קצת מעבר, וסגר את הקרן. שניהם המשיכו להשקיע באופן אישי סכומים שמן הסתם היו קטנים בהרבה משנהלו בקרנות, עובדה שסייעה להם למצוא השקעות חדשות.
במאי 2015 באפט שוב "התנבא". אני לא זוכר את המילים המדויקות אבל בתמצית הוא אמר שהשוק גבוה אך אם הריבית תשאר נמוכה לתקופה ארוכה אנו נביט אחורה ונאמר שהמניות היו זולות. הוא ציין שהוא לא האמין שהריבית תשאר כה נמוכה זמן כה רב. העובדה שכבר טעה בעבר בעניין הריבית גורמת לו לענווה לגבי היכולת שלו לצפות את הריבית העתידית. בשנים האחרונות באפט לא ביצע רכישות גדולות כבעבר וברקשייר צברה קופת מזומנים מפלצתית של מעל 100 מליארד דולר. קצת מזכיר את באפט של 1969.
הערה אחרונה: למרות שבמצבים מאוד ספציפיים אפשר לתת תחזיות ארוכות טווח לגבי השוק בכללותו באפט ומאנגר תמיד אומרים שהם לא מנסים לתזמן את השוק ואם הם מוצאים השקעה טובה הם לעולם לא יוותרו עליה בגלל תחזיות מאקרו. אני מקווה שאכתוב פוסט על כל זה בשבועות הקרובים.
מרתק.
השבמחקתודה רבה על ההרחבה ומחכה לפוסט האמור.
תודה.
השבמחקאני קורא קבוע של הבלוג המצוין שלך והפעם אי אפשר לא להגיב.
אני משקיע שנים ברקשייר ואוהב לקרוא,לשמוע את גראהם, מנגר ובאפט ועלינם.
לבאפט יש תכונה יפה, שהוא יודע להסביר בפשטות נושאים מורכבים(מי אמר פיינמן), זאת האסוציאציה שעלתה לי כשקראתי את הפוסט הזה, אני מתאר לעצמי שהסברת כמה פרסי נובל, מדליית פילדס.
תודה טל. ממש כיף לקרוא את התגובות המפרגנות הללו
מחק